אבא - אהרון גלוזמן ז"ל
יום השואה מתקרב

ככל שאנו מתקרבים ליום השואה לבי מתחיל לפעום בחוזקה. ההתרגשות רבה.
היום הזה מכריח אותי, בעל כורחי, לברוח מעצמי. לא להיזכר באותם סיפורים שסופרו ואלה שלא על השואה ומה שהיה מסביבה.
זכורני כילד שדווקא כן אהבתי לשמוע את סיפוריו של ווטשין - חבר של הורי, שהיה בעל מראה ארי. היה בפרטיזנים . והיה אוהב לספר איך שאב כוח מיכולתו לנקום הגרמנים על ידי כך שביצע בהם מעשי טבח והרג ונקמה. ואת אלה אני משום מה זוכר בכל פעם שסיפורי האבל והצער מקיפים אותי.
את הסיפורים קראתי בעיקר מספרים ועיתונים. הורי לא דיברו על זה. ואני הבנתי אותם ומבין אותם גם היום. למה להיזכר ברע שהיה. בואו נחיה את היום . בואו נחיה את הטוב ונודה על הטוב. ואנו הרי דורשים כל כך מעט. רק קצת בטחון אישי, כלכלי למשפחתנו. שלא נאלץ לחזור ולחוות אותם הדברים לא אנו ולא אשר לנו.
בן 62 אני. ומוצא עצמי , בשנים האחרונות, לא מסוגל לראות טלביזיה או להקשיב לרדיו ביום השואה. לא מסוגל לקרוא ספרים שנושאם הוא השואה, וגם לא לשמוע סיפורים על השואה.
רק בשנים האחרונות למדתי שאני רוצה לשמוע יותר על מה שעבר על אבא ואמא. אך אני לא מסוגל לשמוע.
עמית חתני, יצא לפני שנתיים במשלחת של צה"ל לפולין ובמסגרת ההכנה ראיין בוידיאו את אבי. בינתיים חלה אבי ונפטר. ועדיין אין בי את היכולת להכניס את הקלטת למכשיר ולראות ולשמוע את הראיון.
אני מניח שאינני יחיד בתחושות אלה.
אני זוכר ומזכיר את השואה. אבל, בדרכי שלי.
אני חושב מידי פעם, על אבא ואמא מתרוצצים ברחבי פולין ואירופה, רוסיה ואסיה. בורחים מאיימי השואה ומה שבא אחריהם. חותרים כל הזמן לאותו חוף שיביאם לאניה שתביא אותם לארץ ישראל. אני חושב על אמא ועל כוחות הנפש והגוף שהיו לה, לעלות בהריון, בחודש השמיני, לאוניית מעפילים, מבלי לגלות לאף אחד שהיא בהריון מתקדם, רק שבנה יוולד בישראל. אך הגורל והג'נטלמן הבריטי גירשום לקפריסין. ואת אבא שרץ מפינה לפינה ובארץ ממקום למקום להביא לבן שנולד מעט אוכל כדי להשאירו בחיים.
אני חושב, וליבי בוכה. לא מרחמים. ואולי כן...על הסבא והסבתא והדודים שלא הכרתי ושלא הכירו אותי - את בנותי ואת חתני ואת נכדי. ועל אלה שהכרתי שעברו סבל ועינויים בדרכם לכאן.
ואני עם ההזדהות הפרטית שלי עם שואה ועם גבורה ועם ייסורים וחיבוטי נפש על מה שהיה ומה שיהיה.

הצעת שר האוצר להקמת משטרות עירוניות. תו לחתול לשמור על השמנת.

הבוקר פרסם עיתון "הארץ" כי השר לביטחון פנים מצטרף לשר האוצר בהצעה להעביר סמכויות שיטור ולהקים משטרות עירוניות באמצעות הרשויות המקומיות.
נראה, כי הצעה זו באה מצדם של אלה שאינם מכירים את הרשויות המקומיות. אינן מכירים את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בכל יישוב ויישוב [ואין הפרופיל של האחד דומה למשנהו]. ואינם מכירים בעובדה כי במדינת ישראל אין עדיין הגדרה חד-חד ערכית של יחסי השלטון המקומי והשלטון המרכזי.
אני רוצה לקבוע כאן בצורה חד משמעית כי אסור. חס וחלילה. מלקבל את ההצעה.
הרשויות המקומיות בהן משתוללת הפוליטיקה הקטנה. שבהם מערכת הלחצים לפעול לא תמיד פתוחה וגלויה, אינן מסוגלות להפעיל כח שיטור בעל משמעות לחיזוק הבטחון האישי של תושבי המדינה והעיר. הלוואי והיו מסוגלות למלא את תפקידן הקלסי בהפעלת כוחות של פיקוח עירוני, לגייס כח אדם מקצועי ואמין להפעיל כפי שצריך את הפיקוח העירוני שלהם שעיקר תפקידו לשמור על הסדר בתחום הציבורי.
ומהותית - במקום שיהיה כח משטרתי אחיד ביישוב, שיש לו מפקד אחד ושרשרת פיקוד אחת. שמטפל בכל הפרות החוק ממקום מרכזי, מנייד כוחות לפי הצורך, פעם זה לשמירת הסדר הציבורי ופעם לשמירה על חוקי התכנון והבניה ופעם אחרת להתגוננות בנושאי פח"ע וכו.
תהיה לנו כמה משטרות עם כמה מפקדים. אלה שמקבלים הוראות מפוליטיקאים שברוב המקומות נגועים בפרוטקציוניזם, נפוטיזם, חברויות ילדות ושייכות פוליטית. ואלה שמקבלים הוראותיהם מגורמים מקצועיים שקידומם נקבע על פי הצלחתם המקצועית.
כבר ראינו בחלק מן התגובות את האמירות של ראשי הערים. כן, אנחנו מוכנים להקים משטרה עירונית - אך שיהיה ברור לא על חשבוננו. אם לא נקבל כסף לא נוכל לפעול. ובכן רבותי ראשי הערים. דין תקציב המשטרות העירוניות יהיה כדין יתר סעיפי התקציב הממלכתיים המופיעים בספרי התקציב שלכם. אף פעם לא יהיה מספיק. העברות הממשלה יהיו תמיד נמוכות מידי ולא מספיקות. תמיד יגיעו באיחור. ובאיחור, אתם תצטרכו להחליט על סדר עדיפויות, בשמיכה שלא מכסה את קצות הרגליים אלא אם תחליטו לכסות קודם את הראש.
אם רוצים להבטיח שיפור בבטחון האישי של אזרחים במסגרת מקום מגוריהם אפשר להגביר את התאום בין מערכות אכיפת החוק במשטרה ובפיקוח העירוני. על המשטרה להגביר פעילות של קצינים ושוטרים קהילתיים [התחליף המודרני של השוטר הקהילתי] , להגדיר מחדש את תפקידי המשמר האזרחי ואת תפקידי המתנדבים למשטרה. יש להפעיל את מסגרות של תאום משימות ותיאום משולב של מבצעים.
גם היום , נדמה לי שעוד אין באף רשות מקומית סגן ראש עיר שלקח על עצמו את "המשימה הפעוטה" של הגברת הבטחון האישי לתושבים, ואתם יודעים למה? כי יש כאן תיבת פנדורה של התנגשות תמידית עם חלקי אוכלוסיה, עם תושבים שיודעים להפעיל לחץ ועוד לא דיברנו על כנופיות פשע או מאפיות למיניהם. סגן ראש עיר כזה שיקח את תפקידו ברצינות ויתאם את הכוחות הממלכתיים והמקומיים [החל ממפקד המשטרה המקומי ועד העובד הסוציאלי והמתנדב הקהילתי] למשימת על של החזרת הבטחון - יעשה את העבודה. הקמת מסגרות חדשות אחת דינן - בזבוז כספי ציבור, יצירת ג'ובים מיותרים, ויכוחים על סמכויות ותוצאותיהן שיתוק.

"פועלי כל העולם התאחדו" נשמע היום כמו סיסמא צינית של מי שרוצה לצחוק על התאגדות העובדים כדי לשמור על זכויותיהם ומקום עבודתם ולקדם את הישגיהם.
אני מניח כי רבים מבני דורי, ילידי חיפה ואלה שחיו בה בשנים הראשונות לקום המדינה, עדיין זוכרים את מצעדי האחד במאי. את המצעדים הגדולים שצעדו ברחובות חיפה שמשכו אליהם את כל הפריפריה האמיתית של האזור. כולל קיבוצים ומושבים ועיירות, פועלים קשיי יום, פועלים טובי יום, מנהלים בני נוער ותלמידים. יהודים וערבים, מנהלים ועובדים כולם צעדו בגאווה ברחובות חיפה , העיר שהיתה הבירה של ההסתדרות. המקום בו נוסדה ההסתדרות [למי שלא יודע ההסתדרות נוסדה בבנין הטכניון הישן בבחיפה, במקום בו מצוי היום המדעטק ושכנו בו קודם בתי המלאכה של בית הספר המקצועי בסמ"ת.] בה , כתוצאה מפעילות מופלאה של מנהיגי איגוד מקצועי ועסקנים הונחו היסודות הן למשק הפועלים והן לאיגוד המקצועי.
השיא במצעדים אלה היו המשאיות שנשאו עמם את כל טוב הייצור התעשייתי של חיפה וסביבותיה. וכמה גאים היינו לראות את הדגמים ואת הדוגמיות של התוצרת. בעיקר אם בן משפחתנו היה עובד באותו מפעל.
ולמרות שהיו מלעיזים ששאלו, איך יכולה הסתדרות להיות גם מעסיק וגם איגוד מקצועי - ראה זה פלא , זה עבד.
ולא כאן המקום לדבר בהרחבה על למה כל זה התפרק.
בקצרה, זה התפרק כי היו עסקנים [לא מנהיגים] שלא הבינו את הערכים שהיו טמונים במערכת ההסתדרותית וחשבו שטוב לעשות מהפכה לשם מהפכה - וראו למה גרמו.
בעיירות הפיתוח אין כמעט תעשיה. עובדי מפעלים רבים [גם חברת היי טק היא מפעל תעשייתי] מפוטרים מהיום למחר. אין מי שיגן על זכויותיהם - כך, מהיום למחר.ארגז קרטון ארוז בו את חפציך האישיים ועוף מפה...
וכך כשאני נזכר בראשון למאי שלי, אני מצר. על כל אלה שנתנו נפשם לבנות משהו גדול וטוב ובסופו ילדיהם ונכדיהם אוכלים ביאושים.
ראוי היה שההסתדרות, גם זו הקיימת היום, ומחזיקה בשארית כוחותיה את הגחלת. והמפלגות המגדירות עצמן סוציאליסטיות או סוציאל דמוקרטיות או סתם אנשים שוחרי חופש וצדק, אחוות עמים הבנה וסובלנות בין בני אדם, ימצאו הדרך לציין יום חשוב זה, של הראשון למאי, שמעל לכל מסמל את זכותו של האדם, כל אדם, לתנאי מחיה בבטחון סוציאלי, בטחון תזונתי ובטחון אישי.
והחשוב יותר להנחיל עקרונות אלה לדור הצעיר.
יוסי גלוזמן

http://http://cafe.themarker.com/view.php?t=964741