מכתב לחבר. [ המכתב נכתב לפני הבחירות] בתגובה להצעתו לסלוח לאהוד אולמרט ולבקש ממנו להמשיך לכהן כראש ממשלה]
בימי שלטון מפא"י ההסטורית שלט הפרגמטיזם בארץ. ובן גוריון היה מוכן לוותר למשה דיין על גניבת עתיקות ועל גניבת נשים של קצינים שהוא שלח למערכה על מנת שהאישה תהיה פנויה עבורו.
אבל אותו בן גוריון כשנדמה היה לו שבמערכת השלטון נעשה מעשה שלא יעשה
[ מי נתן את ההוראה על ספיחיה] לא ויתר גם אם זה עלה לו בקריירה שלו ובחיים של בדידות בשנותיו האחרונות.
מדינה נקיה, מדינה שהיא אור לגויים אך בעיקר אור ליהודים שחיים בתפוצות תבל היתה תמיד משאת נפשו של העם היהודי ושל הציונות.
אי אפשר לחיות על פי האימרה "אם הנך זקוק לתלוי מותר להורידו מחבל התליה", אולמרט הינו איש מוכשר, חכם, ויותר מזה פיקח. מצבה הכלכלי של המדינה אינו קשור דוקא לתפקודו.
תיקון הצבא בעקבות מלחמת לבנון אינו תרומתו הבלעדית של ראש הממשלה
ניכר כי הרמטכ"ל ושר הבטחון החדשים הזרימו רוח חדשה לתוך המערכת, אך גם אלה עדיין לא עמדו במבחן. המבצע האחרון היה אינדיקציה אך ודאי לא מבחן, באשר צה"ל לא נלחם בצבא סדיר, ועל התוצאה הסופית יש עדיין ספקות.
ומה צופן העתיד - אינו מבטיח . למרות מה שאנחנו רוצים.
אם אהוד אולמרט אכן חטא, אם רק נכון מה שהוא הודה בו, אם רק נכון מה שנראה מעל פניה כהתמכרות לחיים הטובים
אז צר לי עליך ידידי אהוד. [וכבר סיפרתי לך על יחסינו האישיים שחוזרים אחורה לזמנים נאיביים יותר] אך אתה חייב לשאת בתוצאות.
ובאשר לישראל. לא אלמן ישראל.
עם ישראל זקוק למנהיגות שיוכל להזדהות איתה. מנהיגות שיכולה להביא אותו למקומות יותר טובים. למקום בו יהדות העולם והעולם כולו יראה אותנו אכן כ "אור לגויים" מנהיגות נקיה. מנהיגות שפיה וליבה שוים. ואלה אינם לא אולמרט ולא נתניהו ולא ברק. ואפילו לא המנהיגה האחרת – ציפי ליבני.
אי אפשר להטיף בלי לשמש דוגמא אישית

דברי ימינו מלאים בדוגמאות על מנהיגים שסרחו. על מנהיגים שמכל מיני סיבות ירדו מבמת ההסטוריה טרם זמנם ואלו שבאו אחריהם...שהיו לא עלינו חלשים, מגמגמים, גלותיים תפסו שלטון והוכיחו שאפשר אחרת
לא לחינם מציינים בין ראשי הממשלות היותר טובים שלנו את לוי אשכול ואת משה שרת ומנחם בגין ואפילו יצחק שמיר. לא לחינם מתגעגעים היום לספיר לרבינוביץ לאלמוגי ולמישה ארנס.
לכל אותם מנהיגים ששלטו ביד רמה, שניהלו מערכות גדולות מבלי שכלבי הצייד של עיתונות הרייטינג בדקה כל צעד שלהם. אך חייהם ללא איום המשטרה, ללא איום תחקירים עיתונאיים היו נקיים וזכים.
הם גרו בצניעות. עזרו לילדיהם בצניעות. ומסרו את נפשם למען העבודה הציבורית. למען "שליחות התנועה.” כן למען אותן צמד מילים שהפכו היום דוגמא לירחמיאליות אבל לא היה מזיק אם היה לנו מהם קצת.

- TheMarker Cafe

- TheMarker Cafe