סבא יוסי עם נכדתו אווה

ממה יכולים סבא ונכד להנות.?

ממה יכולים סבא ונכד להנות.?
זו הכותרת של הסיפור.
האמת היא שכשיש הבנה, אהבה ונכונות להתבונן פנימה ולהבין,
לתת מרחב למבוגר ולילד. לעשות את הביחד והלחוד.
אפשר להנות מהכל. בואו נבחר משהו ששנינו אוהבים ונמנף אותו לשיפור הקשר.
אתם מוזמנים לפתוח את הקישור מטה וכן את המסמך המצורף.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1372308
,תוכלו לתמוך בנו בתחרות בתגובותיכם לפוסט בגתובת התחרות
תודה מיוחדת לנכדי אלעד שהתלהב מהרעיון ששנינו נכתוב יחד את הסיפור. ישבנו יחד כמעט שש שעות כדי לכתוב וללטש. רומא - חכי לנו. אנחנו נבוא



http://cafe.themarker.com/view.php?t=1372308

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה 25 של חיפה
בחג הסוכות אמור להפתח בפעם ה- 25 פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה.
ממש בימים אלה, לפני 27 שנים, התקבל במשרדי [באותו זמן הייתי מזכיר העיר חיפה ומנהל קרן תרבות חיפה] מכתב, מודפס במכונת כתיבה ישנה, עם הרבה שגיאות כתיב, ובו הצעה לקיים בחיפה פסטיבל סרטים בינלאומי. על המכתב היה חתום מישהו בשם שאוושוילי מאשקלון או שדרות, שסיפר כי יש בידו הבטחה לקבל כמות מסוימת של סרטים מארצות ברית המועצות לשעבר והוא מציע לקיים בחיפה פסטיבל סרטים בינלאומי.
חיפה של אותם שנים לא היתה עמוסה בארועים בינלאומיים שנשאו את שמה לרחוק. והרעיון על פניו היה מעניין. הנסיונות להתחקות אחר הכותב ולדבר איתו פנים אל פנים לא צלח. הצלחתי לקיים עמו שיחת טלפון אחת בלבד ובה דרש כי נעביר לחשבונו סכום של 12 אלף שקל ואז יבוא ויארגן את הפסטיבל.
פניתי לאנשי ענף הקולנוע בחיפה קני גרדינגר ובנו מוקי – בעלי קולנוע ארמון, לאבי פרבשטיין [בעלי קולנוע אורה ואמפי] ולאחרים ושאלתי אם הם מכירים את המציע ומה ידוע עליו בענף הקולנוע. תגובתם היתה – לא יודעים לא מכירים.
אבל הזרע נטמן. זימנתי אלי את ענת אשרוב שהיתה פעילה בהתאחדות ענף הקולנוע בחיפה והבעלים של קולנוע שביט המיתולוגי, ואת יוסי אורן – מנהלו המצליח של סינמטק חיפה. סיפרתי להם על המכתב ועל נסיונותי להתחקות אחר המציע ואף הוספתי כי הקרן שאני מנהל, קרן תרבות חיפה, מוכנה עקרונית להקציב סכום כזה של 12 אלף שקל לקיום פסטיבל סרטים אך בתנאי שנדע מי בוחר את הסרטים ומי מפיק ואם ביכולתו להפוך את הפסטיבל למשהו משמעותי.
ענת ויוסי הסתכלו אחד על השני וחייכו בהתרגשות. מסתבר כי באותם ימים חזרו שניהם מפסטיבל הסרטים בקאן וביושבם על מרפסת המלון הרשו לעצמם לפנטז על פסטיבל כזה בחיפה. והנה באה פגישתנו זו.
שאלתי אותם אם הם מוכנים לקחת על עצמם יחד עם קרן תרבות חיפה להרים פסטיבל. תגובתם המיידית היתה , בטח. ביקשתי מהם להמתין מספר דקות. נכנסתי לחדרו של אריה גוראל שהיה ראש העיר. איני זוכר מי ישב בחדרו באותו רגע, בהתרגשות סיכמתי בפניו את המצב וקיבלתי ממנו את ברכת הדרך.
חזרתי לענת ויוסי. מאותו רגע התחלנו להריץ את הרעיון. מלכתחילה סברתי כי יש להקים אישות משפטית נפרדת לפסטיבל ולהקים לו ועדה או מועצה ציבורית וכך כבר תוך כדי תהליך ארגון הפסטיבל אורגן גם ועד ציבורי, בראשו מונה יונה יהב שהיה אז חבר מועצת העירייה בחיפה וממונה על התרבות ובחירתו היתה טבעית, מהר מאד הצטרפו אליו אנשי ציבור דומיננטיים כמו גדי ססובר, רו"ח נפתלי פריד, ואחרים [יסלחו לי אלה ששכחתי ] בנוסף, כתוצאה מקשריהם ומעמדם של ענת ויוסי הצטרפו אנשי ענף הקולנוע בארץ ועיתונאי הקולנוע ותוך שישה שבועות מיום אותה פגישה במשרדי אורגן הפסטיבל הראשון.

אני עצמי כיהנתי במועצה הציבורית ובמוסדות העמותה שקמה אחר כך במשך למעלה מ 15 שנה והשתדלתי לתרום כמיטב יכולתי להצלחתו.

הפסטיבל הראשון נמשך שלושה ימים. מטה הפסטיבל ומרכז התקשורת שלו היו במלון "לב הכרמל". מלון קטן בין רחוב היינה ושדרות מוריה. ההשתתפות הציבורית בתקציבו היתה ממקור אחד – קרן תרבות חיפה – 12 אלף שקל.
במרוצת השנים גדל תקציב הפסטיבל בסדרי גודל רבים. קרן תרבות חיפה המייסדת, המשיכה להקציב מידי שנה פרסים ומענקים לקטגוריות שונות בפסטיבל ולקדם על ידי כך יצירה מקומית של יוצרים מקומיים וסרטים שנושאם הוא חיפה.
למעט פעמיים במרוצת אותם 27 שנים התקיים הפסטיבל במועדו. יושבי ראש התחלפו, מנהלים אומנותיים התחלפו עד שגובש בשנים האחרונות דפוס ההפעלה של הפסטיבל ועל הניהול האמנותי הופקדה פנינה בלייר שעוסקת בכך קצת יותר מ 20 שנה.
התקציב – גם הוא גדל ללא הכר.
לפעמים נדמה שהפסטיבל איבד קצת את האינטימיות שהיתה בשנים הראשונות בין היוצרים לעיתונאים בין מבקרי הקולנוע לעושי הקולנוע ובינם לבים קהל השוחרים של הסרט הטוב.
אך, כמויות הקהל הרב הן בסרטים והן באוירת הרחוב שנוצרת מול הפסטיבל מראים כי אפשר להרחיב מסגרות ועדיין לשמור על אינטימיות וקשר בין אוהבי ענף הקולנוע והסרט הטוב.

אבא - אהרון גלוזמן ז"ל
יום השואה מתקרב

ככל שאנו מתקרבים ליום השואה לבי מתחיל לפעום בחוזקה. ההתרגשות רבה.
היום הזה מכריח אותי, בעל כורחי, לברוח מעצמי. לא להיזכר באותם סיפורים שסופרו ואלה שלא על השואה ומה שהיה מסביבה.
זכורני כילד שדווקא כן אהבתי לשמוע את סיפוריו של ווטשין - חבר של הורי, שהיה בעל מראה ארי. היה בפרטיזנים . והיה אוהב לספר איך שאב כוח מיכולתו לנקום הגרמנים על ידי כך שביצע בהם מעשי טבח והרג ונקמה. ואת אלה אני משום מה זוכר בכל פעם שסיפורי האבל והצער מקיפים אותי.
את הסיפורים קראתי בעיקר מספרים ועיתונים. הורי לא דיברו על זה. ואני הבנתי אותם ומבין אותם גם היום. למה להיזכר ברע שהיה. בואו נחיה את היום . בואו נחיה את הטוב ונודה על הטוב. ואנו הרי דורשים כל כך מעט. רק קצת בטחון אישי, כלכלי למשפחתנו. שלא נאלץ לחזור ולחוות אותם הדברים לא אנו ולא אשר לנו.
בן 62 אני. ומוצא עצמי , בשנים האחרונות, לא מסוגל לראות טלביזיה או להקשיב לרדיו ביום השואה. לא מסוגל לקרוא ספרים שנושאם הוא השואה, וגם לא לשמוע סיפורים על השואה.
רק בשנים האחרונות למדתי שאני רוצה לשמוע יותר על מה שעבר על אבא ואמא. אך אני לא מסוגל לשמוע.
עמית חתני, יצא לפני שנתיים במשלחת של צה"ל לפולין ובמסגרת ההכנה ראיין בוידיאו את אבי. בינתיים חלה אבי ונפטר. ועדיין אין בי את היכולת להכניס את הקלטת למכשיר ולראות ולשמוע את הראיון.
אני מניח שאינני יחיד בתחושות אלה.
אני זוכר ומזכיר את השואה. אבל, בדרכי שלי.
אני חושב מידי פעם, על אבא ואמא מתרוצצים ברחבי פולין ואירופה, רוסיה ואסיה. בורחים מאיימי השואה ומה שבא אחריהם. חותרים כל הזמן לאותו חוף שיביאם לאניה שתביא אותם לארץ ישראל. אני חושב על אמא ועל כוחות הנפש והגוף שהיו לה, לעלות בהריון, בחודש השמיני, לאוניית מעפילים, מבלי לגלות לאף אחד שהיא בהריון מתקדם, רק שבנה יוולד בישראל. אך הגורל והג'נטלמן הבריטי גירשום לקפריסין. ואת אבא שרץ מפינה לפינה ובארץ ממקום למקום להביא לבן שנולד מעט אוכל כדי להשאירו בחיים.
אני חושב, וליבי בוכה. לא מרחמים. ואולי כן...על הסבא והסבתא והדודים שלא הכרתי ושלא הכירו אותי - את בנותי ואת חתני ואת נכדי. ועל אלה שהכרתי שעברו סבל ועינויים בדרכם לכאן.
ואני עם ההזדהות הפרטית שלי עם שואה ועם גבורה ועם ייסורים וחיבוטי נפש על מה שהיה ומה שיהיה.

הצעת שר האוצר להקמת משטרות עירוניות. תו לחתול לשמור על השמנת.

הבוקר פרסם עיתון "הארץ" כי השר לביטחון פנים מצטרף לשר האוצר בהצעה להעביר סמכויות שיטור ולהקים משטרות עירוניות באמצעות הרשויות המקומיות.
נראה, כי הצעה זו באה מצדם של אלה שאינם מכירים את הרשויות המקומיות. אינן מכירים את מערכת היחסים המיוחדת שנרקמת בכל יישוב ויישוב [ואין הפרופיל של האחד דומה למשנהו]. ואינם מכירים בעובדה כי במדינת ישראל אין עדיין הגדרה חד-חד ערכית של יחסי השלטון המקומי והשלטון המרכזי.
אני רוצה לקבוע כאן בצורה חד משמעית כי אסור. חס וחלילה. מלקבל את ההצעה.
הרשויות המקומיות בהן משתוללת הפוליטיקה הקטנה. שבהם מערכת הלחצים לפעול לא תמיד פתוחה וגלויה, אינן מסוגלות להפעיל כח שיטור בעל משמעות לחיזוק הבטחון האישי של תושבי המדינה והעיר. הלוואי והיו מסוגלות למלא את תפקידן הקלסי בהפעלת כוחות של פיקוח עירוני, לגייס כח אדם מקצועי ואמין להפעיל כפי שצריך את הפיקוח העירוני שלהם שעיקר תפקידו לשמור על הסדר בתחום הציבורי.
ומהותית - במקום שיהיה כח משטרתי אחיד ביישוב, שיש לו מפקד אחד ושרשרת פיקוד אחת. שמטפל בכל הפרות החוק ממקום מרכזי, מנייד כוחות לפי הצורך, פעם זה לשמירת הסדר הציבורי ופעם לשמירה על חוקי התכנון והבניה ופעם אחרת להתגוננות בנושאי פח"ע וכו.
תהיה לנו כמה משטרות עם כמה מפקדים. אלה שמקבלים הוראות מפוליטיקאים שברוב המקומות נגועים בפרוטקציוניזם, נפוטיזם, חברויות ילדות ושייכות פוליטית. ואלה שמקבלים הוראותיהם מגורמים מקצועיים שקידומם נקבע על פי הצלחתם המקצועית.
כבר ראינו בחלק מן התגובות את האמירות של ראשי הערים. כן, אנחנו מוכנים להקים משטרה עירונית - אך שיהיה ברור לא על חשבוננו. אם לא נקבל כסף לא נוכל לפעול. ובכן רבותי ראשי הערים. דין תקציב המשטרות העירוניות יהיה כדין יתר סעיפי התקציב הממלכתיים המופיעים בספרי התקציב שלכם. אף פעם לא יהיה מספיק. העברות הממשלה יהיו תמיד נמוכות מידי ולא מספיקות. תמיד יגיעו באיחור. ובאיחור, אתם תצטרכו להחליט על סדר עדיפויות, בשמיכה שלא מכסה את קצות הרגליים אלא אם תחליטו לכסות קודם את הראש.
אם רוצים להבטיח שיפור בבטחון האישי של אזרחים במסגרת מקום מגוריהם אפשר להגביר את התאום בין מערכות אכיפת החוק במשטרה ובפיקוח העירוני. על המשטרה להגביר פעילות של קצינים ושוטרים קהילתיים [התחליף המודרני של השוטר הקהילתי] , להגדיר מחדש את תפקידי המשמר האזרחי ואת תפקידי המתנדבים למשטרה. יש להפעיל את מסגרות של תאום משימות ותיאום משולב של מבצעים.
גם היום , נדמה לי שעוד אין באף רשות מקומית סגן ראש עיר שלקח על עצמו את "המשימה הפעוטה" של הגברת הבטחון האישי לתושבים, ואתם יודעים למה? כי יש כאן תיבת פנדורה של התנגשות תמידית עם חלקי אוכלוסיה, עם תושבים שיודעים להפעיל לחץ ועוד לא דיברנו על כנופיות פשע או מאפיות למיניהם. סגן ראש עיר כזה שיקח את תפקידו ברצינות ויתאם את הכוחות הממלכתיים והמקומיים [החל ממפקד המשטרה המקומי ועד העובד הסוציאלי והמתנדב הקהילתי] למשימת על של החזרת הבטחון - יעשה את העבודה. הקמת מסגרות חדשות אחת דינן - בזבוז כספי ציבור, יצירת ג'ובים מיותרים, ויכוחים על סמכויות ותוצאותיהן שיתוק.

"פועלי כל העולם התאחדו" נשמע היום כמו סיסמא צינית של מי שרוצה לצחוק על התאגדות העובדים כדי לשמור על זכויותיהם ומקום עבודתם ולקדם את הישגיהם.
אני מניח כי רבים מבני דורי, ילידי חיפה ואלה שחיו בה בשנים הראשונות לקום המדינה, עדיין זוכרים את מצעדי האחד במאי. את המצעדים הגדולים שצעדו ברחובות חיפה שמשכו אליהם את כל הפריפריה האמיתית של האזור. כולל קיבוצים ומושבים ועיירות, פועלים קשיי יום, פועלים טובי יום, מנהלים בני נוער ותלמידים. יהודים וערבים, מנהלים ועובדים כולם צעדו בגאווה ברחובות חיפה , העיר שהיתה הבירה של ההסתדרות. המקום בו נוסדה ההסתדרות [למי שלא יודע ההסתדרות נוסדה בבנין הטכניון הישן בבחיפה, במקום בו מצוי היום המדעטק ושכנו בו קודם בתי המלאכה של בית הספר המקצועי בסמ"ת.] בה , כתוצאה מפעילות מופלאה של מנהיגי איגוד מקצועי ועסקנים הונחו היסודות הן למשק הפועלים והן לאיגוד המקצועי.
השיא במצעדים אלה היו המשאיות שנשאו עמם את כל טוב הייצור התעשייתי של חיפה וסביבותיה. וכמה גאים היינו לראות את הדגמים ואת הדוגמיות של התוצרת. בעיקר אם בן משפחתנו היה עובד באותו מפעל.
ולמרות שהיו מלעיזים ששאלו, איך יכולה הסתדרות להיות גם מעסיק וגם איגוד מקצועי - ראה זה פלא , זה עבד.
ולא כאן המקום לדבר בהרחבה על למה כל זה התפרק.
בקצרה, זה התפרק כי היו עסקנים [לא מנהיגים] שלא הבינו את הערכים שהיו טמונים במערכת ההסתדרותית וחשבו שטוב לעשות מהפכה לשם מהפכה - וראו למה גרמו.
בעיירות הפיתוח אין כמעט תעשיה. עובדי מפעלים רבים [גם חברת היי טק היא מפעל תעשייתי] מפוטרים מהיום למחר. אין מי שיגן על זכויותיהם - כך, מהיום למחר.ארגז קרטון ארוז בו את חפציך האישיים ועוף מפה...
וכך כשאני נזכר בראשון למאי שלי, אני מצר. על כל אלה שנתנו נפשם לבנות משהו גדול וטוב ובסופו ילדיהם ונכדיהם אוכלים ביאושים.
ראוי היה שההסתדרות, גם זו הקיימת היום, ומחזיקה בשארית כוחותיה את הגחלת. והמפלגות המגדירות עצמן סוציאליסטיות או סוציאל דמוקרטיות או סתם אנשים שוחרי חופש וצדק, אחוות עמים הבנה וסובלנות בין בני אדם, ימצאו הדרך לציין יום חשוב זה, של הראשון למאי, שמעל לכל מסמל את זכותו של האדם, כל אדם, לתנאי מחיה בבטחון סוציאלי, בטחון תזונתי ובטחון אישי.
והחשוב יותר להנחיל עקרונות אלה לדור הצעיר.
יוסי גלוזמן

http://http://cafe.themarker.com/view.php?t=964741