האם יש גרמניה אחרת? האם יש גרמנים אחרים?

ראשית אפריל, ראשיתו של האביב, ישבתי לי בניחותא ברכבת שנוסעת מפרנקפורט שבגרמניה לברמן שבצפון. אף אחד לא היה בתא שלי ויכולתי להשתרע, להביט בנוף ולנמנם.
הרכבת נסעה במהירות אך בשקט. רק החיכוך בין הגלגלים לפסים נשמע מונוטוני, כזה שעוזר לאדם עייף לנמנם. מסתבר שאכן נמנמתי. לא הרגשתי בחלוף הזמן אלא שסמוך להנובר נשמע קולו של הכרוז ברכבת שמודיע בגרמנית ובאנגלית שאנו מתקרבים להנובר.
פקחתי עיני וניסיתי במבט אחד לקלוט את מקום הימצאי.נצמדתי לחלון הרכבת. בחנתי את הנוף את הבתים והשדות והנה אנחנו בפאתי הנובר וכבר רואים את מפעלי התעשיה המקיפים את העיר.לפתע, זעזוע , רעד עובר בי, לאורך גוש גדול של בנינים מופיעה הכתובת מפעלי הימלר בע"מ. נכנסתי ללחץ לא מוסבר. חיכיתי כבר שהרכבת תעצור. רציתי לרדת. בעצמי. לא רציתי שמישהו יוריד אותי.

מטרת ניסעתי לברמן היתה קשורה לקרן תרבות חיפה. זו קרן שהשתתפתי ביסודה בשנת 1976 מכספים שנתרמו על ידי עיריית חיפה משרד החינוך והתרבות שלנו והעיר ברמן בגרמניה. היה זה בשנים שעדיין התקיימו ויכוחים בציבור האם ראוי לשתף פעולה עם הגרמנים. האם ראוי לשתף עימם פעולה כדי לסייע להם לנקות מעט את מצפונם. מי שעמד אז בראש ממשלת ברמן [ברמן היא אחת ממדינות שמרכיבות את גרמניה] היה הנס קושניק. גרמני זה שהיה מראשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית, היה ועודו אוהב ישראל שלוואי וירבו כמוהו. זהו ידיד ללא תנאי. עם ביקורת לפעמים אבל עם אהבה עזה לישראל ועם הכרה ברורה כי על הגרמנים לתמוך ולשמור על קיומה של מדינת ישראל.בחיפה היה זה ראש העיר ירוחם צייזל, ראש עיר שכיהן פעמיים כל פעם שנתיים וכמעט נשחכ מלב.
נחזור לעניננו. נשיא גרמניה החליט כי מידי שנה יקיים ערב גאלה שהכנסותיו הכספיות יועברו למטרות נעלות. השנה החליט לקיים את הקונצרט בברמן, לכבוד 60 שנה למדינת ישראל, ו 30 שנה לקיומה של קרן תרבות חיפה, והחליט יחד עם ראש ממשלת ברמן להעניק את הכנסות הערב לשני אירגונים "כפרה" ו"קרן תרבות חיפה". "כפרה" הינו ארגון של צעירים גרמנים שפועל בכל רחבי העולם למטרות של סיוע ועזרה לנזקקים כדי לכפר ולו במעט על מעשי הגרמנים במלחמת העולם השניה. זהו ארגון שפעיל גם בתוך גרמניה ונלחם בגזענות באנטישמיות ובתופעות ניאו נאציות.
קרן תרבות חיפה זכתה לכבוד כדי לסייע בידה להמשיך בפעילויות של דו קיום בין יהודים וערבים בחיפה, כדי להמשיך את המסורת של חיים משותפים בין חלקי האוכלוסיה דתיים וחילוניים, עולים וותיקים וכו', וכדי לסייע לאוכלוסיות חלשות ולקרבם למפעלי ופעילויות תרבות ואמנות.
והכבוד אכן היה גדול.
1400 איש ואישה,משמנה וסלתה של צפון גרמניה שילמו כסף רב להיות בערב זה. לראות מצגת על חיפה, לשמוע את ראש עיריית חיפה, ולארח אותנו ראשי קרן תרבות חיפה. חיפה וישראל עמדו במרכז השיח שהתקיים בלובי לפני ואחרי ובמהלך ההפסקה של הקונצרט.
הרגשנו אנו החיפאים שאנחנו חתני הערב, שהגרמנים אוהבים ומכבדים אותנו. שלגרמנים חשוב שנרגיש טוב.
כמעט שכחתי את סצינת הרכבת.

במסגרת הקשרים בין חיפה וברמן מתקיימים גם חילופי תלמידים. השנה ביוזמתם של יו"ר הפרלמנט של מדינת ברמן וראש עיריית חיפה הוחלט להפגיש תלמידים כגרמנים ותלמידים חיפאים לדו - שיח על נושאים המשותפים לבני הנוער.
בני הנוער הגרמנים התכנסו למפגש הכנה לקראת נסיעתם לחיפה. הנושאים שהתבקשו לדבר עליהם היו אנטישמיות וגזענות ועליית הניאו נאצים וענין שימוש בני הנוער בסמים.
חלק נכבד מבני הנוער בחר לדבר על נושא הגזענות, עליית הניאו נאצים ומה על בני הנוער הגרמנים לעשות כדי להאבק בתופעות אלה. דיון זה, שניכר היה בבני הנוער שהם מדברים בדם ליבם ובאיכפתיות רבה היה רציני. השתתפו גם מחנכים ואנשי קהילה מבוגרים.
היה מחמם את הלב לראות שהפעם העם הגרמני לא שותק. הפעם יש תגובה חריפה לתופעות של גזענות ואנטישמיות והכל בקול רם, בלי בושה וכנושא שעומד בראש סדר היום.

כמעט שחכתי את סצינת הרכבת.

הוזמנו לביקור באצטדיון הכדורגל המרשים של "וורדר ברמן" - הלוואי עלינו. מושבים, תאים למכובדים ותומכים, חדרי הערכות טקטיים, חדר מסיבות עיתונאים כר דשא מרהיב ובית ספר לכדורגל שמרכז עשרות רבות של בני נוער מכל העולם. הם מתגוררים בתוך האצטדיון ולומדים העיר והם העתודה של הקבוצה.ליווה אותנו נשיא הפרלמנט של מדינת ברמן.
המפעים והמרגש ביותר היה המוזיאון של הקבוצה בו מוצגים כל הישגיה מאז הוקמה לפני הרבה שנים. אך, גולת הכותרת היתה תערוכה על חלקם של היהודים בכדורגל הגרמני. מסתבר כי כמות הכוכבים היהודים שכיכבו בליגה הגרמנית מאז נוסדה היא לא פחותה מאלה שבישראל. הגרמנים העמידו תערוכה מרשימה, בעזרת המוזיאון היהודי שבברלין. והציגו את ההסטוריה כמו שהיא. בלי נסיון לטשטש מה היה לפני ובמהלך מלחמת העולם השניה. תערוכה זו גרמה לי להתרגשות רבה. היא חידדה את תרומת היהודים לגרמניה גם בתחום זה. אך בעיקר גורמת למבקר לחשוב מה היה אילו כל שהתרחש בשנות ה 30 וה- 40 לא התרחש.

כמעט שחכתי את סצינת הרכבת.

ובכל זאת למרות האופטימיות אי אפשר לשכוח. וכי איך אשכח את סבי סבתי דודי ודודותי , כל משפחת אבי שנספתה בשואה. הרי מישהו היה אחראי לכך.
מסתבר כי חכמת החיים היא ללמוד לחיות עם הזכרון. לא לשכוח ומאידך להמשיך לחיות להמשיך לדאוג לכך שגרמניה והגרמנים אכן יהיו אחרים.

יוסי גלוזמן
מ"מ יו"ר קרן תרבות חיפה
אפריל 2008

דרג את התוכן:
0מומלץלא מומלץ